<h1>ספר התרומות שער ו' חלק ד'</h1>
<h2>דף קטז:</h2>
והבן דבר זה מה טעם אין מקבלין שנחוש שמא גנבתם משל בעלה ואפילו הן דידה, משום פירות דגזלה מיניה. ואם תאמר דילמא הבעל נתנם לה במתנה ואין לו פירות. מכל מקום נחוש לכתחלה. אבל מאחר שקבל נאמר פקדון הם אצלה, מאחר שיש לומר אפילו הם שלה אין כאן גזילת פירות לבעל, שאפשר שנתנם לה הבעל, ולפיכך אם מתה יחזיר לבעל. מיהו אין לנו להאמינה שיהא פקדון אצלה ולהוציאם מירושת הבעל, מפני שאין לה שום טענה שתהיה נאמנת להפקיעם מירושת הבעל, ולפיכך אי לא מהימנה ליה יחזיר לבעל. ואלו היתה נאמנת מלהפקיעם מירושת הבעל היה הדבר ספק אם יחזיר לבעל או ליורשיה, והדין שיחלוקו, שהוא דבר שאין לו הוכחה. וכך נראה לי הדין בכל דבר שאי אפשר להוציא אפילו היה ביד שליש, ולא דמי לארבא בתר דתפסינן [ב"ב ל"ד ע"ב]. ועל מה שנאמנת לומר במתנה נתתם לי, מידי דהוה אשאר טוענים שאין לבעל על אשתו כלום מדבריה אלא מה שזיכתה לו תורה והם נדריה. ועתה אחי שים הדברים באזניך, הבן שאמר לאביו אתה נתת לי כלים אלו, אע"פ שאין ידוע שנתנם לו ואינם יודעים לאביו, מי לא הוי נאמן, כמו כן האשה ואין חלוק ביניהן. הלא אתה רואה בפרק חזקת הבתים הני דתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה מפני שאין מקפידים זה על זה, אבל לענין מעות ליכא למימר הכי. מיהו אם היו מטלטלין ידועים לבעל, יודע לך אחי דבכי האי גונא לא היה אומר הרב, והם כעין דברים הראויים להשאיל ולהשכיר, אלא מטלטלין דומיא דמעות קאמר, ואין זה צריך לפנים. ומה שאמר הרב ז"ל בפסקא מציעתא והרי הם בחזקת הבעל שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה לדבריה, אף לענין פירות קאמר, וכל שכן לענין ירושה. ואם תיקשי ליהוי מהימנא מגו דאי בעיא אמרה אתה נתתם לי. תשובתו נכללת אצלך במה שכתבתי מפני שהטענה הזאת מוציאין הנכסים מתחת בעלה, ובטענה זו אינה נאמנת לעולם, ומאחר שהיא טענה שאינה נאמנת להפקיעם מירושתו, אינה נאמנת במגו לענין פירות, דלא אמרינן מיגו היכא שהמגו מגרע טענתיה כי הכא. והרבה האריך בזה בראיותיו, ע"כ תשובתו שהשיב לי, ונראין דבריו.
